אנדרטות לזכר ילדים שנספו בשואה

נעמה גליל "יד ושם"

בעיצומה של תקופת השואה, כתב  המחנך והמשורר יצחק קצנלסון שיר בשם "ראשונים": "הראשונים לכיליון – התינוקות היו, יתומים פעוטים, הפקר על אדמה, הם הטוב שבעולם..." קצנלסון, 'מקונן השואה' בחר לכתוב על רציחתם של מי שסימלו את עתידו של העם היהודי וביטא בכך את ייחודיות השואה ואת המרכיב האידיאולוגי בהשמדת העם ובניו.

לא מקרי הוא שהאנדרטה הראשונה והיחידה שהוקמה בארץ ישראל לפני קום המדינה הוקדשה לזכרם של הילדים קרבנות השואה. האנדרטה - "לילדי הגולה" הוקמה בשנת 1947 בקיבוץ משמר העמק בידי האומן זאב בן צבי, שקיבל לימים את פרס ישראל על יצירה זו. בקיבוץ זה התגורר מרדכי שנהבי שהגה עוד בשנת 1942 את רעיון הקמת יד זיכרון לקרבנות השואה והציע לקרוא לו "יד ושם" על פי פס' בישעיהו נ"ו.

האנדרטה ניצבת במרכז הקיבוץ בתוך גן הנקרא פינת הגולה. היא מורכבת מקיר אבן המקיף רחבה קטנה ומעוגלת. בקיר ארבע גומחות בהן מפוסלות קבוצות של דמויות מאבן ירושלמית כאשר במרכז האנדרטה, ניצב פסל גדול של ילד הנשען על אמו ובזרועות פרושות הוא מבקש שתציל אותו אבל היא בייאושה מפנה ממנו את מבטה כי אינה יכולה לעזור לו. בנוסף לפסל זה יצר האומן בגומחות שלושה פסלים נוספים: דמות מכונסת כמו נדחקת למקום מסתור; דמות גוחנת לעבר ארבע דמויות המצויות מתחתיה, מנסות להידחק לחיקה, להיות מוגנות על ידה ושבע דמויות בשורה צפופה ללא פנים המסמלות הליכה לעבר האבדון. במלחמת העצמאות נפגע הפסל מהפגזות תותחי קאוקג'י. בן-צבי סירב לבקשת הקיבוץ לתקן את הפגיעה בטענה שהיא מביעה את סבלו המתמשך של העם היהודי גם לאחר השואה. עד היום נראית הפגיעה בפסל, ליד מרפק האישה.

הנצחת הילדים חזרה אל נוף הזיכרון הישראלי רק כעבור שלושה עשורים, במהלך שנות השבעים. בשנת 1976 לקראת יום הולדת המאה של הרופא והמחנך יאנוש קורצ'אק-הנריק גולדשמיט שעמד לחול ב-1978 פעל יושב ראש יד ושם אז הד"ר יצחק ארד להקמת אנדרטה להנצחת קורצ'אק וילדי הגטו. את הפסל יצר בוריס סקצייר בשנת 1978. הפסל מתאר 12 דמויות של ילדים וביניהן במרכז דמות דיוקנו של יאנוש קורצ'אק. דמויות הילדים רזות, כתפיהן שמוטות וידיהן הארוכות מוטלות צמודות לאורך גופן. הן מביטות בעצב כלפי מטה, כל אחת לכיוון אחר ונראות חסרות אונים. ידו השמאלית הגדולה של קורצ'אק

חובקת את הילדים, מנסה לגונן עליהם. דמויות הילדים הן סכמאטיות ואילו הדיוקן של קורצ'אק שואף לתיאור אמיתי של האיש. תיאור קורצ'אק במרכז בין הילדים, כאחד מהם, בגובה שלהם, ממחיש את השקפתו החינוכית הרואה בילד אדם שיש לכבדו ולהעניק לו את מלוא הזכויות. 

במתחם יד ושם לא הייתה הנצחה רשמית שהוקדשה באופן מיוחד לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. בשנת 1978 הציג האדריכל משה ספדיה בפני ועדה ביד ושם את דגם האנדרטה שיהווה אתר הנצחה לילדים קורבנות השואה. הדגם היה שונה בגישתו האמנותית ממה שהיו רגלים ביד ושם, במיוחד בשפתו הסמלית. לא היו בו דימויים פיגורטיביים כמו בפסלים האחרים שעמדו כבר ביד ושם. אברהם שפיגל, ניצול שואה, הסכים לממן את הקמת האנדרטה.
הזוג שפיגל רצה שהאנדרטה תוקדש לבנם עוזיאל, אך ביד ושם אין אנדרטאות פרטיות.  לאחר דין ודברים יד ושם ומשפחת שפיגל הגיעו לפשרה לפיה דמות דיוקנו ותמונתו של עוזיאל תופיע באתר ההנצחה שיהיה מוקדש למיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. אנדרטת יד לילד נחנכה בשנת 1987.

על גבעה מול רחבת הכניסה ניצבים עמודים לבנים קטומים. העמודים ניצבים כתמונת מחזור אילמת, כמצבה. הגבהים השונים של העמודים מסמלים את הגילאים השונים של הילדים שחייהם נגדעו.

קשת שנוצרה בסלע באופן טבעי, מהווה את תחילתו של מסדרון מקורה למחצה, שעל אחת מקורותיו רשום: "נר ה' נשמת אדם..." (משלי כ' 27). המסדרון צר, תקרתו נמוכה, והוא נותן תחושה של הליכה חד כיוונית שאין ממנה מוצא. בקצה המסדרון על הקיר תבליט דיוקנו של עוזיאל שפיגל. דלת הברזל בהמשך מובילה לחדר חשוך ובו תלויים תצלומי דיוקן של תשעה ילדים-חמישה בנים, שאחד מהם הוא עוזיאל וארבע בנות. דיוקנאות הילדים המשתקפים בקיר הזכוכית מוכפלים ויש תחושה שהם מייצגים מספר גדול של ילדים. בהמשך נכנסים אל חדר חשוך אשר במרכז החלל שלו תא זכוכית ובו חמישה נרות המשתקפים

בקירות הזכוכית ובמערכת מראות בתקרה וברצפה ויוצרים נקודות זוהרות רבות. נצנוצי האורות במרחב האינסופי זה יוצרים תחושה שאנו מוקפים בשמים זרועי כוכבים. השימוש במוטיב הנר נקשר עם ההקבלה במסורת היהודית בין להבת הנר לנשמת האדם, ועם המסורת של הדלקת נרות יזכור עבור מתים. ברקע שומעים מנגינה נוגה הנשמעת כקינה וקולות הקוראים בעברית, באנגלית ובאידיש את שמותיהם, את גילם ואת מקום מוצאם של ילדים שנספו בשואה. שמות הילדים והפרטים עליהם נלקחו מ'דפי עד' שנאספו בהיכל השמות ביד ושם.

במקביל ליד ושם פעל אנטק (יצחק) צוקרמן, סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה ומייסד המוזיאון בלוחמי הגטאות, להקמת מוזיאון לזכרם של הילדים. אנטק רתם למלאכת ההנצחה את ניצול השואה

האדריכל רומן הלטר. אחרי מותו של אנטק החל רומן הלטר לקדם את הרעיון להקמת בניין נפרד מהמוזיאון. במשך ארבע שנים, עבדו רומן ובנו ארדן על התכנון שעליו התבסס הבניין הנוכחי, שהיה אמור להיראות כמו ארמון חול של ילד, שלו שלוש קומות: המפלס העליון: אולם זיכרון (היכל הזיכרון) מפלס הביניים: אזורי למידה ויצירה המפלס התחתון: אולם קורצ'אק להצגות, קונצרטים והרצאות.

יד לילד שנחנך בשנת 1995 ממוקם בסמוך למוזיאון לוחמי הגיטאות והוא חלק מהקומפלקס, מביא את סיפורם של ילדים מגובה עיניהם ובקולם. קורותיהם של הילדים שנספו או שרדו את השואה מובאים בקולות חיים, וכך הם נשענים, למעשה, על נקודת מבטם של הילדים: ילדים בני זמננו, המציגים בקולם הם את סיפור גורלם של הילדים שהיו. האדריכל של יד לילד בלוחמי הגיטאות הוא רם כרמי, שהעמיד לנגד עיני רוחו את קהל המבקרים הצעיר, הציע מיבנה שיש בו שילוב בין רצף קווי לבין מיבנה שיש בו תנועה סיבובית, כך שסוף והתחלה נוגעים זה בזה. בתנועה הסיבובית משתקפת התפיסה החינוכית כולה- לא לשכוח את "החיים הישנים" ולהרהר בהם עם יציאתנו לחיים חדשים, מחוץ לכותלי המוזיאון. מסלול התצוגה מתבסס על סיפורים אמתיים, שלוקטו מתוך יומנים אותנטיים, פרי עטם של ילדים בתקופה ההיא, או מתוך עדויות שנגבו מפי אלה שהיו אז ילדים. בנקודות מסוימות במסלול מתחלף המוקד הקולי במוקד אור- קולי. כאן מופיעה, עדות חיה מפי מבוגר ששרד את ימי השואה כילד.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, 2 בנובמבר 2011 חנכה קק"ל פרויקט ייחודי לזכרה של אנה פרנק, תחת השם "סיפור על ילדה ועץ". כשאנה פרנק הסתתרה מפני הנאצים באמסטרדם היא יכלה לראות מהחלון במקום המסתור עץ ערמון, העץ מוזכר  מספר פעמים ביומן שכתבה. אותו עץ הותקף על ידי פטריה,  גזעו ושורשיו נפגעו ורשויות אמסטרדם החליטו לכרות אותו. בעקבות קריסת העץ התקיים קמפיין התרמה בקרב יהודי הולנד לפרויקט הקמת אנדרטה לזכר אנה פרנק בישראל. האנדרטה עוצבה על ידי הפסל ההולנדי פיט כהן אשר בדומה לאנה פרנק הסתתר מהגרמנים בבית קטן בדרום הולנד. בעבודתו ביקש להמחיש את שהתחולל בעולמה של הילדה הצעירה בדירת המסתור שלה. הוא יצר מפלדה חלולה חלל מעוצב כחדר קטן. בפינת החדר ניצב שרפרף בודד גבוה במקצת שממנו ניתן לצפות בצורתו של עץ ערמונים בעל עלים מחומשים.

שלט נוסף שהוצב באתר מצטט מדבריו של פרימו לוי, סופר וכימאי יהודי איטלקי  ששולח לאושוויץ: "אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מרבים אחרים שסבלו כמוה, אך דמותם נותרה בצל. אולי עדיף כך, לו היינו מסוגלים לקלוט את הסבל של כל האנשים הללו, לא היינו יכולים לחיות"

הנצחת העיירות היהודיות - בנגינה ובשיר להקת הכליזמרים דב ברני (מרינבך)

מרינבך נולד וגדל בשכונות יהודיות בניו-יורק וסיים תואר דוקטור בהיסטוריה יהודית.
ברני מנגן בסגנונות שונים בקלרנית ובסקסופון,
הפיק תקליטור בשם- "ניגונים בצל השואה" - שירים ששרו ולחנים שהולחנו בזמן השואה, לפניה ולאחריה. במפגשים של עמותת יש הביא לפנינו עם להקתו את שירי העיירה היהודית בקהילות ישראל ממזרח ומערב כתרומה להנצחת הניגון היהודי.

קהל הניצולים קיבל את הלהקה באהבה גדולה.