מחקרים בבריאות הפה בקרב ניצולי שואה

הרבה ידוע על השפעת תקופת השואה על הבריאות הכללית אך מעט מאוד ידוע בדבר השפעת תקופת השואה על בריאות הפה בקרב הניצולים. ישנם מאות מחקרים שבחנו השפעות אפשריות של תקופת השואה על מצבי בריאות כללית אך ברפואת שיניים לא קיים מידע.

אנו, במחלקה לרפואת שיניים קהילתית בבית החולים הדסה עין כרם ערכנו שני מחקרים, שהם למעשה מחקרים חלוציים בתחום זה, אשר בחן את השפעות התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית.

המחקר הראשון נערך בין השנים 2005-2006 בשיתוף הארגונים "יד שרה" ו-"עמך" שהוא מרכז לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה. למחקר גויסו 150 משתתפים, אשר חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת שבה 75 ניצולי שואה בני 78 בממוצע וקבוצה שניה 75 נבדקים שאינם ניצולי שואה בני אותו הגיל. בשתי הקבוצות הייתה חלוקה דומה של גברים ונשים.

בשלב הראשון השווינו מחלות כרוניות בין שתי הקבוצות ומצאנו כי בקרב קבוצת ניצולי השואה יותר סובלים מכולסטרול גבוה, יותר חולים במחלות לב, יותר סובלים מסכרת, הרבה יותר חולים באוסטאופורוזיס והרבה יותר סובלים מלחץ דם גבוה (תמונה מספר 1). הממצאים הללו לא מפתיעים מאחר ונמצאו כבר במחקרים דומים. מדינת ישראל הקימה ועדה בראשותו של פרופסור מרדכי שני "ועדת שני", שבדקה ומצאה כי מחלות אלו מופיעות בשכיחות גבוהה יותר בקרב ניצולי שואה ובהתאם ניצולי שואה אשר סובלים מאחת המחלות המוכרות על פי וועדת שני זכאים לזכויות מסוימות.
בהמשך המחקר השווינו את מצב בריאות הפה אצל קבוצת ניצולי השואה לעומת הקבוצה השנייה שבה לא היו ניצולי שואה.

שכיחות מחלות באחוזים

גם כאן, השאלה העיקרית הייתה, לכמה אנשים יש שתי תותבות? כלומר אין בכלל שיניים. שוב, אדם שאין לו בכלל שיניים, אפשר לומר שבריאות הפה שלו לא טובה.על מנת לבדוק את מצב בריאות הפה ספרנו כמה שיניים יש לאדם.ככל שיש יותר שיניים אפשר לומר כי מצב הפה טוב, ולהפך, ככל שיש פחות שיניים, בריאות הפה לא טובה. בהשוואה זו מצאנו כי בקבוצת האנשים שאינם ניצולי שואה, ל- 45% מהם אין שיניים כלל, ממצא זה מוכר ממחקרים אחרים בקרב אנשים בקבוצת הגיל הזו. לעומתם, בקבוצת ניצולי השואה, ל- 75%  לא היו שיניים בכלל. כלומר, לניצולי השואה מצב בריאות פה גרוע יותר. בשלב השלישי בדקנו באיזה גיל קיבלו משתתפי המחקר שלא היו להם שיניים בכלל את התותבות שלהם. כאן חיכתה לנו הפתעה גדולה. מצאנו שאנשים בקבוצה שלא הייתה בשואה קיבלו תותבות החל מגיל 65, ואילו ניצולי שואה התחילו לקבל תותבות בערך עשרים שנה לפני כן. כלומר, לפי המחקר שלנו יש     ניצולי שואה שקיבלו תותבות בסביבות גיל 45. וזה חריג ומאוד מאוד מוקדם (תמונה מספר 2).
המחקר השני שלנו התקיים בשנת 2011, במחקר זה שהיה הרבה יותר גדול מהמחקר הראשון, בדקנו 1500 משתתפים, מתוכם 400 ניצולי שואה. במחקר זה בדקנו משתנים רבים.

גיל קבלת תותבות

למשל, בדקנו כמה אנשים נעזרים במטפל במהלך חיי היום יום? כמה מעשנים? כמה דתיים? (המחקר אחר נמצא שאנשים דתיים בריאים יותר ורצינו לבדוק את זה גם כאן), מה המצב המשפחתי של האדם? ועוד משתנים רבים. את כל המשתנים בדקנו גם בקבוצת ניצולי השואה וגם בקבוצת אלו שלא היו בשואה.

במחקר הגדול הזה מצאנו כי למי שהיה בשואה, ללא קשר לאיפה היה, יש סיכוי של פי אחד וחצי להיות ללא שיניים בכלל. כלומר, גם המחקר הזה הראה שמי שהיה בשואה בריאות הפה שלו גרועה יותר מאשר מי שלא היה בשואה.

שני המחקרים האלו שהם ככל הידוע, המחקרים היחידים שבדקו את בריאות הפה בקרב ניצולי שואה, מצאו שלניצולי שואה מצב בריאות פה גרוע יותר מאשר לאנשים שאינם ניצולי שואה.

מדינת ישראל נכון לשנת 2017 לא מכירה בקשר ולא תומכת בטיפולי שיניים לניצולי שואה.

ד"ר גיא טוביאס נשוי ואב לארבעה הוא רופא שיניים מומחה לרפואת שיניים ציבורית ובעל תואר שני ברפואה קהילתית ובבריאות הציבור בבית החולים הדסה עין כרם. עוסק במחקר באוניברסיטה העברית בירושלים וחקר רבות את השפעת השואה על בריאות הפה והשיניים בקרב הניצולים. תוצאות מחקרים הוצגו בכנסים בישראל ובעולם.
ד"ר טוביאס מתנדב בקליניקות משפטיות ומסייע לניצולי שואה בהכנת חוות דעת רפואיות דנטליות. הוא נכד לניצולי שואה אשר אינם בחיים עוד, ופועל רבות לזכרם ולמען קידום בריאות הפה בקרב ניצולי שואה .
בהרצאתו הציג בפנינו ממצאים עדכניים על מצב בריאות הפה והשיניים של ניצולי שואה בישראל.