הישרדות בבונקר

נולדתי באפריל 1939 בעיירה ז'ולקב, הסמוכה לעיר המחוז לבוב. אחי – זיגוש – ואנוכי היינו הילדים הצעירים במשפחה. אמי, רחל, הייתה הצעירה מבין 6 ילדים למשפחת רייצפלד.
משפחתנו היתה מבוססת, בעלת בית חרושת לשמן וידועה בעיירה. היחסים בין משפחות האחים היו חמים ואוהבים.

ב-23 בספטמבר 1939, לאחר החתימה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עברה העיירה לריבונות רוסית וכתוצאה מכך כל בעלי הרכוש נשלחו לכלא (שאחר כך נשרף על יושביו). חלק מבני המשפחה המורחבת, סבתי לאה יחד עם בתה הבכורה רוזה, בעלה וילדיה, ובנה מאנק הוגלו לקזחסטן. שאר האחים – סלקה, גיצ'ה, יוסק ואוצ'קה על משפחותיהם נשארו בעיירה.
כאשר נכבשה ז'ולקב מחדש, ע"י הגרמנים ב 28 ביוני 1941, התרסק עולמנו לחלוטין. הגטו בז'ולקב הוקם בדצמבר 1942 וכל היהודים הנותרים, ואנחנו בתוכם, נאלצו להכנס לתוכו. כך הסיוט הכפיל
ושילש את עצמו. אנשים מתו מרעב וטיפוס, ומהתעללות הנאצים.

ב – 25 במרץ 1945 הוחל בחיסול הגטו. ההורים שלנו נרצחו, ואנו, אחי זיגוש הגדול ממני בארבע שנים, ואני נותרנו לבד בעליית גג. למזלנו הגיע קרוב משפחה אשר ידע על קיומנו והבריח אותנו מחוץ לגטו. הוא ציווה על אחי ועלי להגיע למחבוא שנמצא מתחת לבית של אחד ממכרינו. וכך אמר "תגידו לאיש שיפתח את הדלת, שאתם יודעים שכאן במחבוא נמצאת דודה סלקה עם משפחתה ואנחנו מתחננים שתחביא גם אותנו". כך צעדנו ילדים יהודים, בבוקר יום ראשון, לאורך הרחוב הראשי, עד פתח הבית. דפקנו, הדלת נפתחה, והאדון ולנטי בק עמד המום בפתח ושאל " ילדים מה אתם מחפשים כאן?". זיגוש בן השמונה חזר על הבקשה אותה שינן הדוד. "אני לא יכול" אמר אדון בק. אחי הסתכל עליו וענה "אני כבר גדול אברח ליער לפרטיזנים, אבל אחותי קטנה. בבקשה תחביא רק אותה". אכן קרה לנו נס. האדון בק הסכים להחביא אותנו בבונקר יחד עם עוד 16 אנשים שכבר התחבאו שם.
אדון בק שהיה קתולי אדוק, האמין כי אחי ואני בני מזל ואלוהים רוצה שנחייה, ועליו מוטלת המשימה להצילנו. הורידו אותנו לבונקר. היה שם חשוך, מחניק וחם. כדי לאוור את המקום, היו מוציאים לבנה מהקיר הפונה לגינה העורפית. בחורף שרר קור עז, בקיץ חום אימים. לי, בת הארבע, הסבירו "שלא תעיזי לדבר בקול. אסור לבכות או להשתעל, ואם מוכרחים רק לתוך כר, כדי שחס וחלילה לא ישמעו בחוץ."

באחד הימים הגיעו הגרמנים לחיפוש לאחר הלשנה של שכן. אלה, בתם היפה של אדון קב פתחה את הדלת ושאלה בהפתעה ותמימות "מה קרה?" הגרמנים אמרו כי קיבלו הודעה שיש יהודים מסתתרים בבית. אלה אמרה בצחוק: "אצלנו יהודים? אולי אני נראית לכם יהודיה, קחו אותי." החיפוש נעשה בכל
זאת. לאחר שלא מצאו דבר עזבו.

שהינו בבונקר שבוע כשפרצה שריפה נוראית ברחוב. אנו שלא היינו מודעים לשריפה, פתחנו את חור האוורור ולבונקר נכנס עשן סמיך ושחור. התחלנו להחנק. קמה בהלה. לצאת לא יכולנו. הבית היה מוקף המוני אדם וביניהם גרמנים ואוקראינים. הגברים מהבונקר עלו לשפוך מים על הבית.
בת דודתי הצעירה, מניה, חמקה החוצה לפני שאביה הספיק לעצור בעדה. לאחר יומיים סיפר לנו אדון בק כי מניה נתקלה בשני נערים אשר למדו איתה בביה"ס, והם מסרו אותה לידי הגסטפו בעבור בקבוק וודקה וקילו קמח. כך נגדעו חייה בגיל 15.

שוב קרה לנו נס. השריפה נעצרה בפתח הבית. משפחת בק דאגה למלא את כל צרכינו הבסיסיים ככול שיכלה. הם הסתכנו למעננו שעה שעה ודקה דקה. הם עמדו בגבורה שלא תתואר, גם כשהיו חיפושים חוזרים ונשנים בעקבות הלשנות. הם סחבו ובישלו מזון עבור 18 איש. הם נאלצו לתמרן את חייהם בין סכנות בלתי אפשריות, כמו שהיית עובדי רכבת גרמנים בביתם, מחזריה הגרמנים של אלה. אנחנו למטה, חיינו בפחד ואימה תמידיים. הרעב כירסם בנו ללא הפוגה. העכברים התרוצצו ביננו. כאשר אזל הכסף למשפחת בק נאלצנו למכור את בגדינו בכדי שאדון בק יוכל לקבל עבורם כסף בשוק השחור, ולקנות לנו מעט אוכל.

הגיע יום כיפור שנת 1943. כל המבוגרים צמו על אף התנאים הנוראיים ששררו בבונקר. במוצאי יום כיפור, כל משפחה ישבה לארוחה ורק לנו לא היה עם מי לשבור את הצום. לפתע נשמעה דפיקה.

פתחנו את הפתח, והבונקר נמלא בריח של מעדים ומרק עוף. אחרי הריח הופיע ראשה של גב' יוליה שסחבה סל גדול. היא קראה לנו ואמרה: "אני יודעת שצמתם ואין לכם דבר לשבור את הרעב. לא יכולתי לסבול את המחשבה שתישארו רעבים ואינני מסוגלת לאכול כשאתם רעבים כל כך. קחו ותהנו". כזאת היתה יוליה, קתולית אדוקה עם לב רחב.

גם אדון בק נהג לרדת לתוך הבונקר כדי לעודד אותנו. הוא האמין בכל ליבו כי ישו לא היה מסכים למה שעושים הנאצים, ועליו מוטלת החובה להציל אותנו. כך שרדנו בבונקר עד יום השיחרור 23 ביולי 1944. כאשר הצבא הרוסי כבש את העיירה ושיחרר אותנו.

לאחר המלחמה נדדנו עוד חמש שנים במחנות עקורים ברחבי אירופה. אחי הספיק גם לעלות על האקסודוס ולחזור איתה להמבורג. התאחדנו לאחר מכן ועלינו ארצה בקיץ 1949. בנינו את חיינו מחדש, הקמנו משפחות, ולקחנו חלק פעיל בניית המדינה. על כך אנו גאים ואסירי תודה.

מפעל הנצחה ייחודי של ילדים שניספו בשואה

נעמי קורנברג משמשת מזה שנים רבות כיו"ר סניף חולון-בת ים של עמותת יש. משמשת הרוח החיה של מפעל הנצחה ייחודי ופעילות עניפה למען הניצולים. מפעל ההנצחה הוקם ע"י ציפי קיכלר.
עמותת יש בחולון שותפה למפעל הנצחה ייחודי לזכרם של מליון וחצי ילדים שניספו בשואה. ילדי חולון אספו מיליון וחצי גולות המסמלות מיליון וחצי ילדים שניספו בשואה.